להיות עצמי

אמרת לי "תהיי עצמך" וכיוונת אליי מצלמה.

ובראש שלי צץ שוב הדימוי (שלגמרי נשען על אנימצית תלת מימד ומראה עד כמה הדמיון שלנו מודרך ונשען על ידי הדמיון של אחרים וספציפית אצלי, קלאסיקות קולנועיות משנות האלפיים) של המפץ הגדול של הנפש - או האישיות, או הזהות, זה לא משנה איך אקרא לזה; היתה פעם נוגה, שהייתה קונגלומרט של השפעות, קולות, עמדות ואמונות, מסה כבדה למדי, והמוות של עידו פשוט פוצץ הכל. עכשיוו יש רסיסים שמטיילים בחלל בסלואו מושן, אבל איכשהו דווקא בגלל זה יש רסיס אחד שעכשיו יש לי יותר גישה אליו מפעם. הוא סגול ומבריק ומשונן, משום מה, וזה הקול הפנימי שיודע דברים בלי רציונליזציות והסברים, והוא כבר לא כל כך שלוב ומוחבא מתחת לשכבות של אגו ורגשות בלי שמות. וגיליתי שאם אני מצליחה לשמור אותו במרכז הפריים ובפוקוס, העולם זורם איתי, בגדול. להיות עצמי זו גם תפיסה רוחנית. וזה משהו שאני צריכה להתכוונן עליו, זה לא קורה מעצמו. וזה לא תמיד אפשרי, בעיקר כשמכוונת אליי מצלמה.

צילום: ערן לם