עידו רוזנטל

המפגש הראשון שלנו היה כשרק הגעתי ליחידה, הוא היה כבר לוחם ותיק ואני תומך לחימה צעיר ורענן. החבר׳ה, נוב׳ 07 שהיו במסלול ארוך ומייגע ושחלמו על סיומו הנכסף של האימון המתקדם, התארגנו לצאת לתרגיל לילי.
‎קרידו(עידו) שהיה אמון על משחק האויב הצביע עליי באקראיות מוחלטת ובחר בי לנהוג את הג׳יפ שהוקצה לו לצורך משחק האויבות. 
‎יצאנו. נהגתי כמו שלא נהגתי בחיים שלי. נהיגה מבצעית פרועה לכיוון הפראן. הוא מחזיק חזק וצועק מהחלון: ״אללה הוא אכבר״. 
‎בלב המדבר, ירח ריק, הוא ואני. מחכים. והוא? כדרכו שלו הוא כבר חבר שלי. הוא כבר חבר שלי בלי קשר לגיל או לתפקיד שלי. 
לאט לאט, בחושך המדברי המוחלט, מתוך דממת המדבר התחלנו לשמוע את החבר׳ה מתקרבים. נכנסנו לעמדות שקבענו בינינו וחיכינו לרגע הנכון להסתער על הכוח. 
‎לאחר שהתקלנו וחוסלנו על ידי חוליית לוחמים נועזים הוא הדליק מדורה, הניח קומקום קטן, הוציא שתי כוסות פינג׳ן ובישל לנו קפה, הדליק סגריה ואמר לי: ״כל הכבוד על הנהיגה שלך.״ לימים הבנתי את המשמעות של המחמאה שיצאה מפיו.
‎והוא? הוא היה הוא. הבלתי מנוצח. זה שמספרים עליו שקפץ מהמרפסת של האופטיקה והכניע חזיר בר.
זה המחוספס עם העיניים הכחולות והזקן הכתמתם. זה שבחר לנהל משא ומתן עם מבוקש לאחר שמיקש את ביתו במקום לפוצץ את כל בני המשפחה וסגר את המעצר הזה בשלום. 
זה שהיה מגיע ליחידה בסובארו פשע שלו עם שטיחי הדשא הסינטטי.
זה האדם, שכשנודע לי על נפילתו הרגשתי חוסר בטחון מוחלט שאיני מכיר כל כך.
זה האדם שנגע בכל כך הרבה אנשים, גדלו עליו והעריצו אותו דורות שלמים של לוחמים.
זה שבטבעיות מוחלטת פיזר בענווה ומקצועיות דרך חיים, חברות ואהבה שמיוחסים לאנשים מיוחדים. זה הוא שהיה המנהיג הלא רשמי של לוחמי היחידה. זכר האלפא הרגיש והמתוק של כולנו. 
‎מאז ועד שהשתחררתי מהמילואים בילינו הרבה מאוד זמן ביחד, באימונים, בנהלי קרב וסתם ביחידה כשהיה רגוע.
היה שלום חבר יקר. אתה הוא האיש והאגדה של כל כך הרבה בני אנוש. 
אני באמת אוהב אותך, אתה תחסר לי.