שרשראות אירועים יוצרות סיפור. סיפור נותן משמעות.
אם אני מצליחה להגיע עד הסוף שלו. אבל הכל חוליות בשרשרת.
אני שואלת את עצמי מתי הסוף של עידו הגיע. האם זה הרגע שבו הוא נפל על האדמה.
אבל הוא המשיך לשכב שם על האדמה.
הפנים האהובות האלה שאני כל כך מתגעגעת להחזיק בשתי הידיים שלי
על הצד, מעוכות קצת. לא זזות. מסביב קרב ורעש, אבל הפנים שלו ממלאות את הפריים.
ועל התמונה הזו שהמוח שלי ייצר, אני תקועה עכשיו.
זה כל כך כואב זה כל כך כואב זה שורף זה שובר
זה מְפָרק זה מְשַמר
יש לאין־אותך טעם חמוץ ומר בלשון
זה מכווץ זה אטום
זה סגור וחתום
ומפעפע
כבר לא יהיה ואין יותר וכל הזמן יש פחות ממך
זה כל כך כואב וככה זה.
אתה גבר שאוהב נשים יפות
אתה מסתכל עלי ואוהב את מה שאתה
רואה
כי אני אישה יפה
זה מה שאתה אוהב
אתה מסתכל עלי ואני הופכת לאישה יפה,
עם תנועות של אישה יפה, ושיער של אישה יפה,
שזז יפה כמוה כשהיא מחייכת
אתה שולח יד
עוטף את המותניים שלי
אנחנו הולכים צמוד וזה לא נוח
אבל אני לא אומרת כלום
אני מסתפקת באיך שזה נראה
אני מצדדת מבטים
אני אישה יפה
אני אישה יפה
כשאני חוזרת הביתה
אני אישה יפה
נבעטת ממני, או אולי נבלעת.
התעייפתי.