Shani Meller Sherlo

09.11.25 הבכורה שלי התקשרה אלי עכשיו על רמקול עם מזכירת בית הספר - היא נפלה וקיבלה מכה אבל היא בסדר - והמזכירה דיברה אליי בלשון רבים, וזה פירק אותי. אבל אסור היה שישמעו בכי כי הילדה שומעת, והיא מתבגרת שמובכת מאמא שלה המון, וחלק ניכר בצדק. אז הצלחתי לבלוע אותו, יצא לי רק רעד קל, ואני גאה בעצמי.  כואב להזכר מה זה להיות הורים.

אמרת לי "תהיי עצמך" וכיוונת אליי מצלמה. ובראש שלי צץ שוב הדימוי (שלגמרי נשען על אנימצית תלת מימד ומראה עד כמה הדמיון שלנו מודרך ונשען על ידי הדמיון של אחרים וספציפית אצלי, קלאסיקות קולנועיות משנות האלפיים) של המפץ הגדול של הנפש - או האישיות, או הזהות, זה לא משנה איך אקרא לזה; היתה פעם נוגה, שהייתה קונגלומרט של השפעות, קולות, עמדות ואמונות, מסה כבדה למדי, והמוות של עידו פשוט פוצץ הכל. עכשיוו יש רסיסים שמטיילים בחלל בסלואו מושן, אבל איכשהו דווקא בגלל זה יש רסיס אחד שעכשיו יש לי יותר גישה אליו...

מתוך: מגזין 'לאישה' עידו נהרג ב־7.10 בקרב על עלומים. הוא היה איש קבע, לוחם שלדג, ואיך שהתחילו האזעקות בשבת הקפיץ את עצמו לעבודה. מאז שאיבדתי אותו אני כל הזמן עסוקה בהשוואות בין החיים שהיו לי איתו לפני ובין המצב עכשיו, כי הוא נעדר הרבה מהבית.  לא שבועות שלמים, זה היה נדיר ובמצבי קיצון, ולרוב בסופי שבוע הוא היה בבית. כן היה אותו, לילדים היה אבא, ווואלה, וואחד אבא, אין עוד מלבדו, אבל הוא נעדר המון. ואני גידלתי את הילדים והחזקתי את הבית ועבדתי על אש קטנה מאוד. החברות שלי תמיד כעסו עליי שאני לא...