אל תקראו לי ג'דה

מתוך: מגזין 'לאישה'

עידו נהרג ב־7.10 בקרב על עלומים. הוא היה איש קבע, לוחם שלדג, ואיך שהתחילו האזעקות בשבת הקפיץ את עצמו לעבודה. מאז שאיבדתי אותו אני כל הזמן עסוקה בהשוואות בין החיים שהיו לי איתו לפני ובין המצב עכשיו, כי הוא נעדר הרבה מהבית. 

לא שבועות שלמים, זה היה נדיר ובמצבי קיצון, ולרוב בסופי שבוע הוא היה בבית. כן היה אותו, לילדים היה אבא, ווואלה, וואחד אבא, אין עוד מלבדו, אבל הוא נעדר המון. ואני גידלתי את הילדים והחזקתי את הבית ועבדתי על אש קטנה מאוד. החברות שלי תמיד כעסו עליי שאני לא נעזרת. הן התכוונו בעיקר לעזרה בתשלום: עוזרת, מטפלת. אבל אני לא אוהבת להיות בתפקיד המעסיקה, זה מביך אותי ומרגיש לי אדנותי. מעדיפה להתמודד עם הלבד ולא עם זה. וגם, עידו היה איש עם ערכים נוקשים למדי ושנא להיעזר וזה נדבק אליי. 

עכשיו אני נעזרת המון. יש לי קהילה גדולה של נשים וגברים שרוצים לעזור לי, ואני זקוקה לעזרה. אבל הרבה פעמים אני זקוקה לעזרה לא כי אני עצובה ושבורה מדי בשביל לתפקד, זה היה יותר בחודש־חודשיים הראשונים, אלא כי טכנית זה מסובך להיות אמא יחידנית לשלושה, או כי, דוגמה היפותטית לגמרי, עישנתי יותר מדי סמים בערב לפני (מריחואנה ממש ממש עוזרת לי, אחרי הרבה שנים שעשתה לי לא טוב. אני רוצה לקרוא מכאן למשרד הבריאות שיכיר בשכול כסיבה טובה לאפשר שימוש רפואי בקנביס) וקמתי מפוחלצת מדי בבוקר (זו אולי הסיבה שהם לא מאפשרים את זה) ונאלצתי לקרוא לשכנה טובת לב שתכין לילדים סנדוויצ'ים בבוקר.

מצד אחד אני קצת מרגישה צבועה כשאני נעזרת באנשים מהסיבה הזאת. מה גם שיש כל מיני דברים שתמיד היו קשים לי ונזקקתי לעזרה איתם, גם לפני שעידו נהרג. בירוקרטיות למיניהן. ניהול זמן. סטרס ועומס קוגניטיבי בשל ריבוי משימות. מצד שני, אנשים עכשיו כל הזמן מציעים את עצמם. ואני זקוקה.

אבל פתאום אני אומרת לעצמי, איפה הייתם בעשר השנים האחרונות, שבהן נאבקתי מול הלבד הזה לא פחות.ואני שומעת ראיונות ברדיו, וקוראת פוסטים ומדברת עם חברות שהאישים שלהם במילואים. אז בואו נשים רגע בצד את העניין של הדאגה - אני חושבת שהדאגה לאיש הייטק במילואים בזמן מלחמה שונה מאוד מהמצב הרגשי שאני הייתי בו מול העבודה של עידו, שזה נושא נפרד וגם מאוד תלוי תפקיד של הבן אדם ונורא ספציפי - אבל אם נביט רגע רק על ההתמודדות היומיומית עם השגרה מתוך החסר של השותף שלך לשגרה הזו, אני מרגישה שהרבה יותר נשים היום מבינות מה עבר עליי כאשת איש קבע, מאז שנולדו ילדים.

ומהמעט שאני מתעדכנת אני מבינה שהדיבור הוא שמביאים להן עוגות ועוזרים להן עם כביסה וכלים (שיט. רגע, שכחתי לשים מכונה, כבר חוזרת) וקוראים להן לביאות. וטוב שכך, כמובן. זה נכון. זו התמודדות לא פשוטה. ומבחינה פוליטית, זה סופר חשוב שייתנו הכרה לנשים האלו, שמחזיקות את המלחמה על כתפיהן. אפילו לא רק בקטע פמיניסטי, אם הייתי בעד המשך המלחמה הייתי אפילו אומרת שזה נותן חוסן גם לצבא להמשיך להילחם, שהגברים יידעו שהנשים שלהם מוחזקות כמה שניתן.

אני חושבת שהמבט עליי מבחוץ כל עוד עידו חי, היה שאני ג'דה. עכשיו בואו רגע נפרק את הביטוי הזה. לקרוא לי ג'דה אומר שאני לא זקוקה לעזרה, ולכן גם לא יציעו. לחשוב על עצמי כג'דה ולנסות להיות ג'דה אומר לקדש את חוסר ההיעזרות כערך, מה שהופך את בקשת העזרה לעוד יותר קשה. אני מניחה שאני לא אשת איש הקבע היחיד שמרגישה ככה.זה קצת מזכיר לי את התחושה שעולה אצלי עכשיו כשאומרים לי "תהיי חזקה". זה ציווי שאומר "זה שלך". התנערות מאחריות. התנערות מקשר. כי אני יכולה להיות חזקה רק אם מחזיקים אותי. לבד לא הולך יותר.

האובדן והיגון והגעגוע לא מאפשרים לי להיות חזקה לבד, זה געגוע איום ונורא כל כך שאפשר לטבוע בתוכו. אבל גם עכשיו, כשאני טיפה יותר מסוגלת לרסן אותו, ואני יותר ויותר יכולה, אני מבינה בכל תא בגוף שלי שאין לי אפשרות לתפקד לבד מעתה והלאה. אני משתדלת לחיות את החיים. ולצד זה שהם הרבה יותר קשים, הם גם קצת קלים יותר במובן הזה שיש לי רשת תמיכה והחזקה רחבה הרבה יותר מלפני כן. גם בגללי, כי אני זקוקה ונתמכת, וגם בגלל הסביבה שרוצה לעזור לי. ואני כמובן מיד תוהה האם ומתי זה ייעלם. האם מעכשיו והלאה, בגלל שאני אלמנה, תמיד ישמחו לעזור לי, או שמתישהו יצפו ממני להסתדר לבד עם לנסוע להחזיר ילדה מחברה מחוץ למושב כששני ילדים אחרים כבר במיטה? והאם בגלל שאני אלמנה אני תמיד ארגיש בנוח לבקש משכנה אחרת, טובת לב לא פחות, לקפוץ אליי רגע בזמן הזה, לשמור על הילדים? הצרכים שלי ישתנו ככל שהילדים יגדלו, אבל צורך בעזרה תמיד יהיה.אני לא ממש יודעת לאן אני חותרת בטקסט הזה. אני לא באה להרים על פֶּדֶסטָל את נשות אנשי הקבע ולומר שהן זקוקות לעזרה תמיד, אבל כן חשוב לי שיכירו בקושי הזה, מתוך ההבנה של נשים אחרות שעכשיו יודעות יותר מה זה אומר לחיות ככה. אני כן רוצה לצאת נגד התפיסה שמטילה סוג של אחריות על נשים במצב הזה, שבניגוד לאלמנות, יעני בחרו בחיים האלה. לי לא היה מושג למה אני נכנסת. מבחינתי, התאהבתי בסטודנט לצילום וקיבלתי חתול בשק.

(אבל זה הגשים את הבדיחה המטומטמת שהייתה לי בתיכון, כששאלו אותי לאן אני רוצה להתגייס, והייתי עונה שאני אהיה מזרן צבאי. בסוף באמת הרמתי את המורל הצבאי במשך שבע עשרה שנה. כלומר, הרמתי לחייל אחד, שעבורי לא היה חייל אלא אלף דברים אחרים).

ממש כמו נשות אנשי המילואים שמרגישות שמה שקורה עכשיו במלחמה הוא לא חלק מהחוזה הזוגי שעליו הם חתמו, ככה אני מרגישה לגבי המוות שלו.

ואולי אני רק מבקשת לשים זרקור על כך שאנחנו יצורים חברתיים שזקוקים אחד לשני ולשלישית ולרביעי ולמה שרק אפשר - ולזרוק את העצמאות והאינדיבידואליות והג'דאיות כאידאל לזבל. רשת תמיכה רחבה והדדית ככל האפשר צריכה להיות האידאל שאליו כדאי לשאוף. עכשיו כשאיבדתי את הג'דיי שלי, את הגבר האינדיבידואל והעצמאי שאני אוהבת כל כך, הרשת הזו היא הדבר היחיד שמנחם אותי באיזשהו אופן קטן.החברות שלי תמיד כעסו עליי שאני לא נעזרת. הן התכוונו בעיקר לעזרה בתשלום: עוזרת, מטפלת. אבל אני לא אוהבת להיות בתפקיד המעסיקה, זה מביך אותילקרוא לי ג'דה אומר שאני לא זקוקה לעזרה, ולכן גם לא יציעו. לחשוב על עצמי כג'דה אומר לקדש את חוסר ההיעזרות כערך, מה שהופך את בקשת העזרה לעוד יותר קשההאם בגלל שאני אלמנה תמיד ארגיש בנוח לבקש משכנה טובת לב לקפוץ אליי רגע להכין סנדוויצ'ים או לשמור על הילדים?נוגה פרידמן. פתאום אני אומרת לעצמי, איפה הייתם בעשר השנים האחרונות, שבהן נאבקתי מול הלבד הזה?