כתבתם על עידו

בשלבים יותר מתקדמים של הכשרת הניווטים, עדיין בצפון, הצוות ביצע סדרת ניווטים באזור יער אחיהוד, בסמוך לישוב טל-אל (צפונית לצומת אחיהוד, מזרחית מכביש 70). בתדריך לפני היציאה לניווט הוגדרה שעת גג לניווט 05:30 (אור ראשון, משמע קצת לפני זריחת השמש), שכאמור זו השעה שעד אליה כל נווט חייב להיות בנקודת הסיום, גם אם זה אומר לרוץ לגבול הברבור ומשם לכנוס לנקודת הסיום. הצוות התחיל בניווט, אני התמקמתי עם הג'יפ במקום גבוה ובמהרה התחילו להשמע ברשת הקשר הקריאות "נשר ציפור 1".
הלילה מתקרב לסיום, כל הנווטים כבר הגיעו לנקודת הסיום, רק עידו עדיין בשטח, מתעקש להביא את כל נקודות הציון בניווט. שעת הגג מתקרבת, אני עולה מול עידו והוא מבקש הארכה לשעת הגג (משמע לדחות את שעת הגג כך שיספיק להביא את כל הנקודות ולסיים את הניווט). אני מסרב לתת לו הארכה והלילה ממשיך להתקרב לסיומו.
אני מגיע לנקודת הסיום חצי שעה לפני שעת הגג, הטיולית האגדית חונה בנקודה, רוב הצוות כבר ישן, הנווטים האחרונים מגיעים לפני שעת הגג, אך אין זכר לעידו… אני עולה מולו ברשת הקשר, אין תשובה, אני משפר מיקום לנקודה גבוהה יותר בסמוך לנקודת הסיום, מנסה לקרוא לו שוב בקשר. אין תשובה. שעת הגג חלפה לה.
חשוב להבין, עבור מפקד צוות בניווטים, איחור לשעת גג מבלי יכולת לתקשר עם הנווט זה תרחיש אימים שלמעשה אומר שאיבדת קשר עם הנווט ושאתה לא יודע היכן הוא נמצא, מדובר בשנת 1996-97, אין משיבי מיקום על כל נווט ופרט לציר הניווט שלו (שכנראה הוא כבר מזמן לא על הציר שכן הוא התברבר ולכן איחר), אין לך יכולת להבין היכן הוא נמצא, ולכן הוא למעשה יכול להיות בכל מקום בתא השטח של הניווט. אחרי שעידו לא עונה בקשר אני מחליט שצריך לצאת לחפש אותו. אני מעיר את הישנים בטיולית ושולח אותם לסרוק רגלית באזור נקודת הסיום, ויוצא עם הג'יפ לסרוק את אזור הניווט. מנסה לקרוא לעידו בקשר, וחושב לעצמי שאולי נגמרה לו הסוללה במכשיר הקשר או שהמכשיר במצב של תקלה. בערכת הקשר של הג'יפ יש רמקול עם ווליום גבוה, אני מפעיל את הרמקול ומוציא אותו מחוץ לג'יפ ומנסה לקרוא לעידו, בתקווה שהוא ישמע את הקריאה מהרמקול. וכך אני נוסע בג'יפ, ב 08:00 בבוקר בשבילים ביער אחיהוד, מכשיר הקשר מחובר לרמקול וקורא לעידו שאיחר לשעת הגג בניווט…
לבסוף עידו מגיח מאיזה שיח אי שם ביער. מסתבר שהוא לא הצליח ליצור קשר ולבקש הארכה לזמן הגג, וכיוון שיש הוראה של "הימנעות מגילוי" אז הוא החליט שבמקום להיות בחוץ בזמן שהשמש עולה ומאירה את השטח, הדבר הנכון הוא להסתתר באיזה שיח, וכמובן שלאחר שהוא הסתתר, העייפות גברה עליו והוא נרדם בתוך השיח והתעורר רק כששמע את קולות הרמקול מתוך הג'יפ…
אני זוכר שמאוד כעסתי עליו, בעיקר בגלל שהוא איחר לשעת הגג בניגוד גמור להוראות הבטיחות והכניס את כל המערכת ללחץ, אבל בסתר ליבי גם הערכתי אותו על קבלת ההחלטות שלו ועל הדבקות בעקרון "הימנעות מגילוי".

יצאנו לבילוי בערב קייצי ביפו העתיקה , חיפשנו חניה די הרבה זמן … כמעט שהיתיאשנו ,וחשבנו לחזור הביתה, לפתע ראינו רכב תקוע עם מיכסה מנוע פתוח ומבקש עזרה … בעלי שלומי עצר לידו לשאול מה הבעיה ? ירדנו מהרכב לעזור ..ולפתע אנחנו רואים שזה עידו שמנסה לטפל במכונית .. ניסה להניע את הרכב , כמובן שהיתה התרגשות במפגש ..עידו מאוד שמח שזה היה אנחנו ובמיוחד שלשלומי היו קבלים שעזרו לו להניע את הרכב , הבנו שעידו מאוד מיהר לחזור הביתה והוא שמח מאוד .. וגם אנחנו שמחנו עוד יותר .. במיוחד לפגוש אותו גם לעזור , וגם על הדרך. מצאנו חניה ביפו העתיקה !!
מיקרה נוסף , שוב אקראי לחלוטין ,
תמיד בימי שישי בשבוע הראשון של חודש מרץ. יש מרוץ בעיר רעננה , אנחנו כמובן תושבי רעננה , אני יוצאת מביתי להיכנס למכונית שלי , ורואה לפתע את עידו מחנה את המכונית לידי ויוצא לכיוון המרוץ ,
לא קלטתי בהתחלה שזה הוא .. מאוד שמחתי לראות ולפגוש אותו .. במיוחד שזה לא קורה לעיתים קרובות ..כמובן שהזמנתי אותו להכיכנס הביתה , אך הוא הודה לי ואמר שהוא ממהר למרוץ …
תמיד נהיית לדבר איתו היה מאוד צנוע וביישן .. . עם הרבה אור בעיניים .

אספר על סיטואציה ספציפית שאני זוכר, זה קרה באחד מטקסי החלפת מפקד יחידה. לא בטוח אם עידן כץ ועומריגו או עומריגו וטאובר. בכל מקרה אלו טקסים שקורים באזור המבצעי ביחידה. ובטקסים האלו כולם עולים על א'. כולל אנשים שאתה לא רגיל לראות על א' בדרך כלל. אני זוכר שאנחנו היינו לוחמים צעירים והגענו מוקדם לטקס, אולי אפילו לפני כדי להיעמד במקומות שלנו. בקיצור כולם מצוחצים ויפים. ומתישהו באיחור אופנתי קרידו הגיע. אני זוכר שהוא היה לבוש על א', שרוול קצר. במידה שצמודה עליו במיוחד. שיער מפוזר כזה. נראה כמו גוש שרירים שדחסו אותו למדים שקטנים עליו. עם חיוך ענק כזה. וכולם ראו אותו והסתכלו עליו וזה היה מצחיק. אני זוכר שהוא כמובן קלט את זה (הוא מן הסתם הבין מראש שאלו המבטים שהוא יקבל כשהוא נכנס עם כאלו מדים באיחור), הגיע לכיוונו הוציא אצבע משולשת וזרק איזה "זדיינו חחח" או משהו כזה. וכולם צחקו. והוא מאושר ומחויך.

יש תמונה או אוסף תמונות מפורסם של קרידו שכולנו מכירים, בהם רואים את קרידו עם שמפו מרוח על הזקן. הסיפור עם השנים התגלגל להרבה מאוד גרסאות למה השמפו שם, אבל במקור זה היה רגע של אלתור מהיר, משהו שקרידו תמיד היה טוב בו, על מנת למנוע מבוכה ואי נעימות של מישהו אחר. מה שקרה הוא שלאחר פעילות מבצעית חזרנו ליחידה לפנות בוקר, מסריחים כמו תמיד. חלק קטן מהכוח הלך להתקלח והיתר ויתרו על מקלחת עם מים קרים והלכו ישר לישון. כך באיזה שלב מצאנו את עצמנו במקלחת שלושה - קרידו, אני, ואחד מהמפקדים ביחידה (מפאת צנעת הפרט לא נזכיר את שמו). תוך כדי המקלחת, קרידו מסמן לי להסתכל במקלחת ועושה עם היד בלחש "כזה קטן". אני נותן הצצה על הבחור לידנו ואז שנינו נכנסים למצב כפית ונקרעים מצחוק. אחריי כמה רגעים, הבחור לידנו מתחיל לחוש אי נוחות ושואל מה קרה? מה כל כך מצחיק? קרידו, ברגע של הברקה, מתיז על הזקן שלו שמפו, אומר שכנראה קצת נסחפנו במקלחת ושואל את הבחור אם יש לו משהו על הפנים.כולנו צוחקים והאירוע נגמר כשכולם בטוב. כך, מפעם לפעם הצוותים התחלפו, הסיפור שינה גרסאות, והתווספה עוד תמונה של קרידו עם שמפו מרוח על הזקן והמבט השובב שכל כך אופיינו לו. (מצורפת תמונה מייצגת מאחד הגלגולים היותר מאוחרים).

במהלך התארגנות למודל לקראת מבצע של היחידה, קרידו ירד לבד לשטח לפני הכוח על מנת לארגן את השטח לקראת המודל. אני מגיע כמה שעות אחרי, גם לפני שאר הכוח. איך שאני מגיע, קרידו בא אליי בריצה ואומר לי שאני חייב לעזור לו ולנער ממנו את הנהג טרקטור. מסתבר, הנהג ראה את קרידו בלי חולצה, ספק ערום, ומאז לא עוזב אותו שהוא חייב לבוא לשחק בסרט פורנו שקרוב משפחה שלו מפיק. בהמשך הערב, לאחר שהשחררנו מנהג הטרקטור,עברנו ביחד על שטח המודל ולכאורה הכל נראה טוב ומוכן. כמה שעות אחר כך, התחלנו את המודל ומפקד חיל האויר (מח"א) הגיע וליווה אותנו בשטח על מנת לבחון את מוכנות הכוח. באיזשהו שלב מתקדם במהלך המודל, אנחנו מבינים שיש לנו בעיה להגיע לנקודה על בסיס הסימון של קרידו. מה שניתן להגיד מבלי להיכנס לפרטי פרטים זה שבגלל שהיה איזשהו פער טכני בין שטח המודל לאיזור הביצוע נדרש סימון כלשהו בשטח, ובדיעבד כל אירוע הטרקטוריסט וההצעה האטרקטיבית שלו לקרידו גרם לזה שהסימון לא יהיה בדיוק איפה שצריך היה להיות. המודל נמשך וקרידו ואני כבר כמה דקות טובות מבינים שאנחנו לא בכיוון, אין מה לעשות כי הסימון לא טוב, ואנחנו מושכים זמן על פארש. כל הזמן הזה מח"א צמוד אלינו במרחק נגיעה מנסה לראות איך הדברים מתפתחים, ויש שיגידו שגם קיבל איזה מרפק ודחיפה קטנה להרחיק אותו מאיתנו ככול שאנחנו מבינים את הסיטואציה. בסוף מח"א הבין את הרמז ולאחר שראה שאין התקדמות וידרש עוד זמן רב לאירוע הכריז משהו בסגנון "טוב, אני חייב לזוז, לילה טוב ושיהיה בהצלחה. תעדכנו אותי" ועזב את השטח. כמובן, בערך דקה אחרי שמח"א עזב גם אנחנו עוצרים ומפסיקים את המודל לאור הכישלון המפואר. בהמשך אותו שבוע, אחד מהלוחמים מסתלבט עלינו על הפשלה במודל, הכין ציור בהשראת "הציור השבועי לילד" ותלה אותו בכניסה למועדון לוחמים. בציור רואים את מח"א, קרידו ועוד חברים מהכוח ורשום משהו בסגנון "הציור השבועי לילד: עזרו לקרידו ופיני למצוא היכן מסתתר ה....".
אגב, מאותו מודל מבצעי נולד גם אחד מהשירים של קרידו שליווה אותנו תקופה ארוכה. אני ממש יכול לזכור באותה תקופה ימים שלמים בהם קרידו היה מסתובב בשטח או ביחידה וממלמל את השיר הזה כמעט מבוקר עד ערב. שיר שמורכב משלוש מילים, אבל הרבה מאוד בתים, כאשר המנעד בין המילים משתנה כל בית: "מח"א, סצ"א, חצילים". כמה פשוט ככה גאוני!

באחד מהסבבים בעזה, כשהייתי לוחם צעיר שבקושי סיים מסלול, מצאתי את עצמי עם החוליה הייעודית יורד למאל״א — אימון להעלאת כשירות לפני כניסה ללחימה. אם אני לא טועה, הייתי בכוח של לייבו, שמו עליי מא״ג והתחלנו לפתוח זיגים בסמטאות.

פתאום אני רואה את קרידו, לבוש בבגדי מלחמה מלאים, מדלג עם צוות לצק״ים (צוות קבע) בין הבתים, מדוגם להפליא. עד אז מעולם לא ראיתי את קרידו על מדים — לראות אותו כך יצר בי תחושת ביטחון עמוקה. אני ממש זוכר את ההרגשה כאילו זה היה אתמול. כמובן שהחלפנו חיוכים, וכנראה שקרידו גם נתן לי איזו בעיטה בתחת, אבל לראות אותו חולף מולי, על ציוד מלא, עם חיוך שמאיר לו את הפנים — זו חוויה שלא אשכח לעולם.

באמת, ככל שהתקדמתי ביחידה (ממפקצ״ים למפלגים…), בכל סבב איכשהו קרידו היה איתי בכוח. תמיד היה הראשון להגיע, הראשון ליישם, והראשון להצחיק ולהקליל את האווירה.

לצערי, בשביעי באוקטובר לא הייתי בארץ — ולא זכיתי לצאת איתו לקרב בפעם האחרונה

באחד מהאימונים היה חסר לנו רכב שטח לצורך האימון. סופ"ש לפניי, לאחר שהבנו שאין שום רכב שטח פנוי, הלכתי אל סגן מפקד היחידה צור דביר וביקשתי ממנו את הגי'פ הצבאי שלו לצורך האימון. בשישי בבוקר ישבתי עם צור והבטחתי לו כי למרות כל השמועות על זה שהמחלקה שלנו מופרעת, אין לו מה לדאוג לרכב שלו ואנחנו מבטיחים לשמור עליו כאילו זה הרכב הפרטי שלנו. בלי שטויות ובלי עניינים מיותרים. צור השתכנע, וסוכם שביום ראשון בבוקר הרכב יהיה שלנו לטובת האימון.
ראשון בבוקר הגיע ואנחנו מתארגנים לצאת לאימון. אני הולך לארגן כמה דברים אחרונים ותיאומים מול הקמב"צית, וקרידו והחברה ממשיכים עם הג'יפ לכיוון המטבח יחידה למשוך קצת אוכל שיהיה לאימון.
רגע אחריי, בעודי מתקדם לכיוון המטבח, מולי מגיע סגן מפקד היחידה - צועד משער הכניסה ליחידה לכיוון הלשכה. ביננו, קרידו על הג'יפ, לוקח רוורס חזק ונכנס עם המתקון קשר על גביי הגי'פ בשער הכניסה למטבח ומעקם את הפח בצד השמאלי של הגי'פ. קרידו מסתכל עליי ושנינו מסתכלים על צור במבט מאופק. כמובן, העובדה ששנינו עם מבט מטומטם על הפנים, עוד רגע מתגלגלים מצחוק לא עזרה לסיטואציה. צור מסתכל על הנזק לרכב שלו, ואז אומר "ידעתי. שניכם בשישי בשמונה בבוקר אצלי על מדי א' למשפט צבאי".
כמו שסוכם, שישי בבוקר, שנינו אצל צור בלשכה למשפט צבאי. מדי א' כומתה וכל מה שצריך.
יום קיץ חם, קרידו מגיע על א' עם מעיל לוחמים צוות אויר מזיע כולו. כמובן מתחת למעיל אין חולצה אז הוא לא מעז להוריד עד לסיום המשפט. קיבלנו קנס על השחטת רכוש צבאי.
כמה חודשים מאוחר יותר שוב הגענו ללשכה של צור בשישי בבוקר למשפט נוסף: היה שבוע התארגנות ביחידה, וצור התנה את היציאה לשטח לצורכיי אימון בצביעה של החדר במגורי הלוחמים. מיהרנו לרדת לשטח לאימון, וכאשר צור שאל האם צבענו את החדר, ענינו בביטחון שצבענו את כל החדר כפי שביקש, "אפילו שכבה שניה" למרות שלא צבענו כלל - רק כמה נגיעות. "עשיתם עבודה טובה מאוד להחזיר את קורי העכביש למקום אחריי הצביעה. תגיעו אליי למשפט שישי בבוקר על מדי א' וכומתה".

אני לא זוכר במאה אחוז את הפרטים אבל אנסה.
היינו בשבוע אימון במצפה רמון, בשעות הצהריים החמות נסענו לאכול ולנוח באכסניית אנה במצפה.
כולם הלכו לישון צהריים לקראת אימון לילה, קרידו היה בחדר עם עודד הג'ינג'י ואיוב (בתקופה שהיה מפלג יואב).
פתאום נשלחה תמונה מאיוב בקבוצה של כל הכח שהתאמן למבצע, שרואים בה בולבול וברקע עודד ישן.

אחרי שוק של כמה רגעים כולם הבינו שקרידו לקח לאיוב את הטלפון כשישן ונחנקו מצחוק.

בהחלטה יחסית ספונטנית הצטרפתי אל איתי לטיול בניו זילנד בפברואר 2005, באותה תקופה תקשורת עיקרית הייתה במייל/סקייפ וכדומה, ולאחר שבועיים-שלושה של טיול הגיע מייל מחבר משותף מהצוות על כך שקרידו מתכנן להגיע לאזור ורוצה לפגוש אותנו. לא ייחסנו אמינות רבה לעניין, חשבנו שמנסים למתוח אותנו, ואפילו קצת התעלמנו.. לאחר מספר הודעות נוספות הבנו שיש סיכוי שזה רציני, וחשבנו איך אפשר לתאם עם קרידו מקום וזמן להיפגש בו, בניו זילנד.. משימה שהיה קשה לבצע אותה כאן בארץ.
לאחר שהבנו מה חלון הזמן הצפוי להגעה, לקחנו עוד כמה ימים ספייר, וכתבנו דרך אותו חבר שיודיע לקרידו שאנחנו עומדים לצאת לטרק "רוטברן-קפלס" בחוף הדרומי, מסרנו את שם אתר הקמפינג שממנו יוצאים לטרק, והעברנו את המסר שכדי לצאת לטרק חייבים להירשם לא יאוחר מ16:30 ביום שלפני וכדאי שקרידו יגיע מספיק מוקדם...
יומיים לפני מגיע הערב, קרידו לא מגיע, וכמובן שגם אין דרך לדעת האם הוא בכלל בכיוון של להגיע, האם נחת? האם הוא באי הצפוני ?
יום לפני היציאה לטרק השעות נוקפות, אחרי השעה 14:00 הבנו שכנראה אחת משתיים- או שעבדו עלינו, או שקרידו התברבר בדרך.. התאכזבנו אם כי לא הופתענו יותר מדי והמשכנו בהכנות.
לקראת 16:30 הלכתי לקבלה של הקמפינג להשלים את הרישום של איתי ושלי לטרק, ופתאום אני רואה רכב מגיע, עוצר בחריקת בלמים מול הקבלה, השעון מראה 16:29 (באמת !) ומהרכב יוצא קרידו, מותש, עם עיניים אדומות מעייפות, וצועק לי "שפרן, לא רציתי לאחר לך.." קרידו נסע רצוף מאוקלנד, חצה במעבורת מהאי הצפוני לדרומי והמשיך בנסיעה רצופה עד אתר הקמפינג, כמעט נרדם כמה פעמים בדרך אבל בסוף הגיע... שמחנו מאוד, התחבקנו, ולמחרת יצאנו יחד לטיול.
הכרתי טוב את קרידו מהיחידה, אבל לא יצא לנו לטייל יחד, וזו הייתה חווייה מדהימה, להעביר אתו ימים ולילות בנופים המדהימים של הטרק. איש שטח ששם לב לכל פרט, תמיד עם הומור וקצת רוח שטות.
באותו טיול עשה לנו קורס מזורז בצילום, כולל צילום בחשיפה ארוכה של נחל זורם, מפלים ועוד.
אחרי הטרק, המשכנו שלושתנו יחד עוד כ10 ימים, שבהם בזכות קרידו נחשפתי לעולם טיפוס הצוקים, עולם מופלא, המגרש הביתי והטבעי של קרידו.
וכיאה לקרידו, לימד מהרגע הראשון טיפוס בהובלה ולא בטופ, והוא ידע למה, זה גורם לך להיות הרבה יותר חד ופחות מפוחד.. שבוע פלוס של ימי טיפוס עם קרידו היו הרפתקה נהדרת והאהבה לטיפוס התחילה אז ולמעשה חיברה אחר כך את החבורה גם בישראל ובהמשך גם את המשפחות שהתהוו והתרחבו וכולם נדבקו בחיידק הטיפוס בזכות עידו.
לראות את עידו מטפס זה מראה מיוחד במינו, שילוב של חוכמת שטח, גמישות מפתיעה למבנה גופו החזק והמעט מגושם, ומה שהדהים אותי כל פעם מחדש זה שנראה היה שזהו, קרידו הגיע לנקודת שבירה, הוא מצא כוחות על ו"כופף" את ההר עד שהגיע לקצה המסלול.
אחר כך נפרדו דרכנו, קרידו המשיך לטיול לבד (אם אני לא טועה באזור מונגוליה).
אחרי פרק ניו זילנד, המשכתי להודו עם נעמה ומשם לתאילנד, שם נפגשנו חבורת המטפסים הצעירים בריילי ביץ' לשבועיים נהדרים של טיפוס, ולאחריהם נעמה ואני חזרנו לבנגקוק, כאשר המשכנו את הקשר עם קרידו לסירוגין במייל, ובאורח פלא הצלחנו לקבוע ונפגשנו במסעדה בבנגקוק. אחרי הפתעה קטנה מעצם זה שהצלחנו להיפגש, והתרגשות גדולה מהמפגש, שמנו לב שקרידו הגיע עם אופניים. שאלנו אותו בתמימות האם שכר אופניים בעיר או בשדה התעופה והוא ענה בחיוך מבויש שלא.. הוא הגיע ברכיבה מדרום סין, שיתף שרכב אלפי קילומטרים, ישן בחושות של חקלאים, ובקיצור- מסע שרק קרידו יכול לעשות..
ואני בר מזל שזכיתי בכך, בזמן איכות עם חבר ואדם טוב ומיוחד.

הייתי תומך לחימה ביואב, במל מ2017-2019. במהלך הזמן שלי שם אני וקרידו התחברנו והוא היה מגיע אלינו יחסית הרבה לכוס קפה וקצת שש בש בפינת ישיבה של היואב.

כחצי שנה לפני השחרור שלי, סיפרתי לו שארצה לטייל בעולם אחרי השירות אבל אני חייב ורוצה לרדת במשקל (136 קילו) . באותו רגע לקרידו עלה רעיון - ״בוא נעשה התערבות, אני גם רוצה להוריד קצת את הכרס״.
ההצעה שלו הייתה פשוטה מי שיוריד יותר במשקל (באחוזים ביחס למשקל הקיים) מנצח.
המפסיד צריך להכין על האש למנצח.
לחצנו ידיים.

מאותו רגע ידעתי שאני מחוייב, ירדתי כ40 קילו ב5 חודשים וכמובן שכל הזמן הזה קרידו ראה אותי כמה פעמים בשבוע והמשכנו לשחק שש-בש בפרגולה אז הוא מן הסתם היה מעורב בתהליך.

יצאתי לחפש״ש של חודש פלוס, עבדתי מסביב לשעון כדי לחסוך לדרום אמריקה. המשכתי להקפיד והמשכתי לרדת.

ביום של השחרור שלי הגעתי ליחידה והתחלתי טופס טיולים, לא יצא לי לדבר עם קרידו כל החפשש(בערך חודש וחצי). בשעה 12 אני מקבל שיחה ממנו - ״בוא בוא לפרגולה של היואב יש לך הפתעה״

אני מתחיל ללכת לכיוון הפלגה ומקבל גל ריח של מנגל, הייתי בשוק שהוא זכר, לא דיברנו מלא זמן, לא אמרתי לו שאני משתחרר היום, שכחתי מההתערבות ולא חשבתי על זה בכלל.

אבל הוא היה שם על המנגל הכין לי מראש קרפצ’יו בשר, סלט ענק, כמה חתיכות של אצבעות אנטריקוט(למייטב זכרוני) למנ ראשונה ו2 סטייקים ענקיים התבשלו על המנגל.

ישבנו לאכול, רק אני והוא, אמר לי כמה פעמים שהוא גאה בי ואני סיפרתי לו שקניתי כרטיס לחודש הבא לארגנטינה.

בסופו של דבר הורדתי מעליי כ50 קילו בסה״כ, טיילתי במשך 3 שנים לפרקים (מעל שנה בנטו ) הייתי בארגנטינה, צילה, ברזיל, קולומביה, מקסיקו, ארה״ב ועוד
עשיתי מלא טרקים וצברתי חוויות מדהימות.

זה לא היה קורה אם הייתי עדיין במשקל הקודם.
בזכות קרידו קיבלתי חיים חדשים.

בשנת 2010 קרידו ואני היינו ביחד בנוה''ק
הוא חזר למילואים בתנאי קבע ואני לוחם בקבע
קרידו הגיע אלינו מהאזרחות ואנחנו קיבלנו אותו בזרועות פתוחות
לא היה לו חדר בפלגת לוחמים ואז הוא נכנס לחדר שלי, העברנו ביחד 4 חודשים +
כמעט כל השבוע כמעט כל רגע העברנו ביחד.

למשך כל התקופה של הנוהל קרב קרידו היה מתנגב לי במגבת בדגש על ניגוב המפשעה, משתמש לי בשמפו-בדגש על הדגמת ''שפיכה'' ישן לי על המצעים ובערך כל דבר שהיה שלי הוא הרשה לעצמו להשתמש כי בגדול מה שהיה לו זה סט אחד של בגדים קרועים ומסריחים והמון פילטרים של סיגריות שנפלו מכל כיס ומכל תיק.

באותה התקופה בת הזוג שלי הייתה חודשים ארוכים בחו''ל ובמהלך הנוה''ק היא חזרה לארץ, לקראת החזרה שלה קרידו היה קורא לי ''זריזי'' כי יותר מדי זמן לא פגשתי אותה והוא כבר לקח את המחשבות שלו לחדר המיטות שלנו...

מסוג הדברים שהיו שמורים רק לקרידו לחשוב ולהגיד בקול רם מבלי שאתה יכול לכעוס או להתעצבן אלא רק לצחוק ולהיות מובך.

במהלך בשירות עבדנו על פקרויט ממש הזוי שכולנו די ידענו שאין סיכוי שיקרה. חלק מהענין היה דרישה מהלוחמים ללבוש אך ורק טייץ צמוד (!!) במהלך המבצע. קרידו סחף אותנו ברוח השטות שלו והכריז על כך שאם המצבע אכן יוצא לפועל, כל הכוח מתחייב להסתובב יום שלם ביחידה בטייץ.
כמובן המבצע נגנז, הבדיחה נשארה.

בהקמת צוות מ.ל במילואים (צוות וייס לשעבר), הר חדב או משהו כזה, בזמן אחת הארוחות/בישולים/שטיפת כלים... פתאום זרק לנו- "הכנסתי את אשתי להיריון וקיבלתי מכונה שהופכת חלב לחרא".

אין מה להוסיף. גם אז לא היה לנו.

"מפגש ראשון- מודל אי שם באתר מלא אבק וחם. אני באה לתת את השנקל שלי לחנוך בתחום שלי, והתחלנו. נעמדתי באיזו נקודה , מתחיל המודל ומפה לשם קרידו פותח עלי זיג. קפאו לי הביציות הוא היה הלוחם הכי מפחיד שפגשתי, בפער. נגמר המודל מתכנסים לסיכום ומתברר שמדובר באיש הכי מצחיק וכייפי, שלא לוקח את עצמו ברצינות.
Fast forward כמה שנים ואנחנו מטפסים יחד עם חבר'ה משותפים.
מתחילה להוביל מסלול לא פשוט, מקליפה ראנר ראשון, מתקדמת, ראנר שני, מתקדמת, באה להקליפ את השלישי, מזיעה, מכניסה את היד לשק המגנזיום.. וחשה לח.. איפה היובש הרצוי והמצופה של אבקת המגנזיום שלי? ולא סתם לח.. כזה רך, סמוצ'י... מוציאה את היד להסתכל- כולי חומוס. החרא הזה שם לי את הקופסא של החומוס בשק המגנזיום. אני מקללת אותו והוא על הקרקע, נקרע מצחוק, יחד עם נוגה. גם כן, חרא חברים..

נוגה ועידו היו הזוג שלנו לטיולים בחול. הראשון היה טיול טיפוס בקלימנוס, שם הכרנו. חלקנו חוויות של זוגות שמטפסים אבל יש להם ילדים )לנו היה את נגב, להם כבר את תום ונבו( ובגדול זה היה מושלם יחד, כל פעם החלפנו בזוגות כדי שהורה אחד ישאר ואחר תטפס. איפה שהיה היה תמיד שלם. אבא- שלם. בייביסיטר- מושלם. מטפס חבר- נעים, כנה, מפחד ומעיז, שואל ולומד, מצחיק ודבילי. פחדנו יחד וזה היה לנו נעים. דיברנו הרבה על פחד והתמודדות איתו, סוגים שונים של פחד, אחת השיחות..

בקפריסין היו לנו טיולים מצחיקים וטיפוסים כיפיים עם הילדים. העובדה שכולנו הרגשנו נוח ואהבנו את הביחד, ארבעת המבוגרים, זה היה מיוחד והרגיש נעים. קנינו דגים והכנו, הקפאנו את הילדים באיזה מצוק וארזנו אותם ישנים בתוך התיקים. שחינו בים קר ושתינו יחד. בישלנו צחקנו דיברנו. איזו אינטימיות נעימה ואהבה והערכה כזו, שאפשר לנוח יחד, שכדאי לשהות, להיות, לחוות.

מלא טיולי יום וסופשים, שקיעות בבוץ עם הרכב וחיפוש פרחים ועכבישים. גיחות לים ביחד, תמיד עם ילדים וחופש ונינוחות לא ברורה..
המון דיבורים על העתיד, האישי המדיני והילדים.
דיבורים על חלומות שיהיה כיף להגשים, טיולים שצריך לטייל. נוגה נסעה איתנו לגלוש כמה חופשות, ותכננו איך עידו והילדים ויצטרפו לשם, איך להתאים את זה לאיש שאין סיכוי שירצה להצטרף לקבוצת מתחילים בבי""ס לסקי במשך שבוע..
אין מה לומר, האיש אהוב ואוהב מעניק ונותן נהנה מהיפה והטוב ומייצר יפה וטוב בעולמו ועבור סביבתו. מצחיק עד דמעות ובלתי נסבל באופן חינני.
חסר.."

"הייתי חייל צעיר, תומך לחימה, במחלקה שקרידו עבד בה. לאחר סיום הכשרה יצאתי לשטח לפני יציאה של נוהל קרב שקרידו השתתף בו. ישבנו כמה חברים בחושך קרובים לגבול עם האוייב, רצינו לנגן בגיטרה. כשפרטתי על המיתרים הבנתי שאני אבוד כי הם לא היו מכוונים והיינו ללא טלפונים. שאלתי האם מישהו יודע לכוון את הגיטרה? וחבר אמר שיש גיטרה נוספת ושקרידו יוכל לכוון על פי השמיעה. הלכתי לחפש אותו ומצאתי אותו יושב בפורד, על יד הנהג - דלת פתוחה, סיגריה בפה. ניגשתי אליו בהערצה וביראת כבוד הבאתי לו את הגיטרה ושאלתי אותו אם יועיל לכוון לי אותה. הוא תפס את הגיטרה הביא לי את שלו, כיוון אותה בפחות מדקה ואמר לי: ״נו נגן משהו!״.
מרוב התרגשות ולחץ לא ידעתי מה לנגן אבל שידרתי ביטחון והתחלתי לנגן את ״Hotel California “. הוא הצטרף אלי עם הגיטרה השנייה ואלתר באותו הסולם בצורה טבעית, נעימה ומשמחת.
אחרי חמש דקות של ניגון אמרתי לו תודה, לחצתי לו את היד והלכתי לספר לכולם שג׳ימג׳מתי עם קרידו!
בשבילי קרידו היה אגדה, כמה סיפורים שמעתי עליו, איזה קשרים היו לו עם אנשים - ואני בתור חייל בהכשרה שרואה אותו מהצד ומעריץ אותו, חיכיתי בסבלנות שהרגע שלי איתו יגיע. באותו הערב, אותו ניגון, קירוב לבבות הרגשתי שאני עושה עוד צעד לקשר עם קרידו.
אני מאושר על הרגע הקטן הזה שהצלחתי להרוויח איתו ועל ההזדמנות לעבוד לצידו. "

אני יכולה להגיד בוודאות מלאה שאם לא הייתי מכירה את עידו, כל החווייה של לימודים ומגורים בירושלים היתה שונה לחלוטין עבורי.
זכיתי בחבר יקר שאפשר ללמוד ממנו המון, לצחוק איתו, להישען עליו ואפילו לפעמים לדאוג לו.
חבר שבאיזשהו מקום לקח על עצמו לארח אותי בעיר שלו ולגרום לי להרגיש כמו בבית, והוא הצליח בגדול.

יש לי הרבה זכרונות מעידו, חלק מצחיקים וחלק מרגשים בעיניי.
הנה כמה סיפורים קטנים:

* היתה לו תקופה שהוא היה רוכב על האופניים למכללה ולכל מקום וערב אחד הוא החליט שהוא מרכיב אותי על האופניים בדרך הביתה. ירושלים לא מתאימה לרכיבה על אופניים רגילים, ועוד מזה יותר מזה היא לא מתאימה להרכיב אדם נוסף, אבל הוא התעקש, אני מניחה שזה היה שילוב של כך שהוא לא רצה להשאיר אותי לצעוד לבד ועל הדרך החליט לאתגר את עצמו פיזית. אני ישבתי על הכיסא של האופניים והוא דיווש בעמידה, זה לקח לנו די הרבה זמן ביחס למרחק, אבל הוא לא נשבר.
בהמשך, האופניים שלו נגנבו ממנו בתהליך ארוך של פירוק החלקים שלהן בזמן שהן קשורות לגדר הסמוכה לדלת הכניסה של הבית שלו.לא היה לא אכפת :)

* עידו תמיד היה מקפץ מעל דברים ואנשים ומטפס קצת על קירות וגדרות, אנחנו כבר התרגלנו לזה. אבל היתה פעם אחת שהוא החליט שהוא הולך על כל הקופה והוא פשוט התחיל לטפס על הקיר של המכללה במטרה להיכנס דרך אחד החלונות. הוא התקדם על הקיר במהירות, הגיע לחלון שמעל הקפיטריה, נכנס פנימה לכיתה עם סטודנטים, אמר להם שלום ויצא מהדלת.

* באופן כללי הוא היה היפר אקטיבי שמידי פעם היה מאבד את הסבלנות להיות בשיעור אז היה צריך לתת לו משהו להתעסק בו, אם זה טלפון סלולרי, אטב מתכת פשוט, לק לציפורניים, קרם ידיים....חשוב לציין שלכל דבר הוא מצא שימוש שונה לחלוטין מהיעד שלו.

*הוא סירב לקנות טלפון סלולרי, לא רצה להיות זמין כל הזמן. כך שהיתה ניתן להשיג אותו רק אם הוא היה בבית.הוא לא נשבר, אפילו כשהוא התחיל להשתמש בטלפונים שלנו כדי להתקשר לנוגה.

* כמו שהוא בוודאי עשה עם מלא חברים שלו, עידו היה עוזר לי להעלות דברים כבדים הביתה.אבל אני גרתי בקומה שישית, בלי מעלית.בפעם אחת הוא עזר לאבא שלי שבא לירושלים עם נגר להתקין לי ארון בגדים, שניהם היו בהלם מכמה שהוא חזק ומרים פלטות כבדות בלי להתאמץ, אבא שלי עדיין מדבר על זה.בפעם נוספת הוא העלה בשבילי מכונת כביסה, לבד! על הגב! זה היה לו קשה, אבל הוא לא הסכים שאני אתקשר למישהו נוסף שיבוא לעזור, או אפילו אתמוך טיפה מלמטה.
נוגה יכולה לספר את החלק השני של הסיפור הזה :)