אלמנה טובה דיה

מתוך: 6:29

לצערי הרב מאוד, במהלך השנה האחרונה גיליתי על בשרי עד כמה אלמנוּת היא משרה ציבורית. כמובן עיקר ההתמודדות עם המוות של עידו היא במישור האישי. זה שהאיש הייחודי שלי אבד לי, שאני צריכה להבין מי אני בלעדיו, איך אני מגדלת שלושה ילדים לבד ואיך אני לא טובעת בגעגועים ובחסר שלו. אבל ישנו חלק נוסף שלא ידעתי לִצפות, וזה היחס החברתי כלפי כאלמנה בכלל, וכאלמנת צה"ל בפרט.

בשבעה לא יכולתי שלא לשים לב עד כמה כל מיני אנשים, קרובים ורחוקים, אומרים לי את אותם דברים כל הזמן ומתייחסים אלי בצורה שלא הכרתי קודם. כדוקטורנטית לסוציולוגיה, כבר אז הרגשתי שלא מדובר רק במנהגי מוות או בקלישאות נבובות שנובעות מהמבוכה שבסיטואציה או מזה שאנשים לא יודעים מה לומר. בהתחלה רק התפלאתי. לא הבנתי כלום. 

גם עכשיו אני עדיין לא מבינה הרבה. אני כן יודעת לומר שמכל עבר קיבלתי מסרים שהבהירו לי שהאובדן שלי הופך אותי לנושאת תפקיד ושאני חשה את כובד המשקל של הציפיות החברתיות על הכתפיים שלי. ככל שנוקפים החודשים אני מבינה שאני לא מבינה מה מצופה ממני, כי אני מבינה שאני שוברת מוסכמות רק לאור התגובות מסביב לדברים שאני כותבת ועושה. אנשים חושבים אותי למתריסה ובועטת, אבל אני לא. כלומר יוצא שכן, אבל זאת לא הכוונה שלי. אני פשוט אומרת מה שאני חושבת ומרגישה.

ואני מרגישה מאוד ממושטרת. בדברים קטנים, ועל ידי אנשים שאוהבים אותי. זה עוד סימן לכך שזה לא פרסונלי. זה קורה בכל מיני תחומי חיים, אבל ללא ספק התחום הרומנטי הוא הממושטר מכולם. לדוגמה, כשאני יושבת בשיחה עם חברה ואומרת משהו על פרק ב' שאולי יהיה לי מתישהו, משהו בעיניים של מי שאני מדברת איתה נפער. היא מופתעת מזה שאני בכלל מסוגלת לחשוב על זה. אני מבינה מזה שאלמנה טובה לא אמורה לדמיין את העתיד. שיש איזו תפיסה שזה כלא בלי חלונות, שהזמן בו עוצר מלכת. אבל החיים שלי נמשכים גם בלי עידו, לצערי, ואני פוגשת אנשים ומדמיינת דברים ומנסה להבין מה אני צריכה, מה אני מחפשת. וברור שאני רוצה אהבה. 

אז זה גם קצת נעים שיש את קבוצת האנשים שמנחמים אותי בכך ש"בסוף את תמצאי אהבה חדשה." כבר בשבעה שמעתי את המשפט הזה, שהמהות שלו טמונה בציון הזמן, שמסמן שיש סוף איפשהו ושאני אגיע אליו מתישהו, ואז הכול יהיה בסדר. זאת כמובן תפיסה רומנטית וילדותית שנשענת על רעיונות נוצריים מהמאה התשע-עשרה או משהו, אבל אנחנו חיות בתקופה קצת אחרת, או לפחות כך חשבתי. ממתי להכיר ולהתאהב נחשב סוף של משהו, מלבד מאשר באגדות של האחים גרים? לי ברור שאחרי פרק ב' יכול להיות שיהיה גם פרק ג', או שאולי לא יהיו פרקים אפילו, אולי רק פסקאות של אהבה, ובין לבין אני אעשה דברים אחרים שמעניינים אותי. שיגדירו אותי.

דרך אגב, חלק ניכר מהמשטור הזה אני עושה לעצמי, אלה לא רק קולות חיצוניים שאומרים לי שזה מוקדם מדי או מהר מדי – וזה עוד סימן לכך שיש פה מנגנון חברתי בפעולה, שמווסת תהליכים וקובע מה הקצב הנכון, אף על פי שברור שאין פה נכון או לא נכון, כי אין באמת שום סרגל אובייקטיבי וצודק להתיישר לפיו. 

ייתכן ששורשי היד החברתית הארוכה שנשלחת ללב ולמיטה שלי נעוצים במעמד האלמנה בדת היהודית (יחד עם הדאגה הכנה והערבות היפה שאני חווה מהסביבה, באות גם החובות שאני אמורה לעמוד בהן כדי להיות ראויה לרחמים, לחמלה ולעזרה), ויכול להיות שזה קשור לכך שעידו נהרג בקרב, כשהוא מגן על המולדת. אין לי מושג. לי חשוב רק להסב תשומת הלב לארכיטיפ האלמנה, שמתברר שקיים בכולנו, גם אם לא חשבנו על זה מעולם. ואולי שווה גם לדרוס אותו כמה פעמים בסמיטריילר, כי זה עוד אופן שבו הפטריארכיה ממשטרת נשים שנמצאות מחוץ לסדר החברתי. 

ויכול להיות שהמשפט "בסוף את תמצאי אהבה חדשה" מרמז שהזוגיות הבאה שלי (אם היא תגיע בזמן שנמצא בגבולות הסביר, לא מהר מדי, כמובן, ולא מאוחר מדי) תאפשר לחברה ולסביבה שלי להסב את המבט ממני ותוריד לי מהגב את התפקיד החברתי המיותר והמעצבן הזה, של להיות תזכורת ואנדרטה לאסון שפקד את כולנו. כי אני באמת מקווה לפגוש מישהו ולחיות איתו באושר ועושר. ככה זה עובד, נכון?